זכויות נשים בלידה – כנס 2016 Women Deliver

 

הרמיין הייס-קליין, מקימת ארגון Human rights in childbirth

תרגום מאנגלית: סיון לינהרט

בני אדם, כמו כל היונקים, צריכים להרגיש בטוחים כדי ללדת. לידה כתהליך פיזיולוגי מופעל על ידי הורמונים, אשר מושפעים במידה רבה על ידי רגשות של האישה היולדת, אלו מושפעים בתפיסה של האישה אם היא יולדת בסביבה בטוחה. מה שנשים צריכות כדי להרגיש בטוחות משתנה בין כל אחת ואחת, וגם על פני התרבויות השונות. חלקן יצטרכו ללדת ערומות בכדי להרגיש במקום בטוח אחרות צריכות להיות מכוסות. חלקן מרגישות בטוחות במקום שהן יכולות להיות שקטות ושלוות, אחרות יצטרכו לנועה, לרקוד, לשיר או לצרוח. יש נשים שזקוקות לאמא שלהן איתן כדי להרגיש בטוחות, אחרות צריכות את נוכחות הבן זוג שלהן. אין שום סיבה שמערכת הבריאות לא יכולה להיות בנויה בצורה שתמלא את צרכיה של כל אישה בכדי שתרגיש במקום בטוח בזמן לידה. למרות זאת, ברוב מערכות הבריאות ברחבי העולם, נשים חייבות להקריב את תחושת הביטחון שלהן, ואפילו את היותם במקום בטוח, בכדי שהבטיחות הרפואית תהייה נגישה להן. דיווחים רבים של זלזול והתעללות, דה-הומניזציה, טיפול טראומתי, והפרת זכויות נשים לפרטיות ויחס מכבד מעידים על כך שנשים ילדות בסביבה שבהן אינן יכולות להרגיש בטוחות, כי למעשה אינן במקום בטוח.

ההכרה של מניעת תמותת נשים בלידה כסוגית זכויות אדם הייתה צעד ענקי עבור זכויות ובריאות של נשים בתפקוד המיני ופוריות. אבל כשאנחנו מכירים רק בזכות לשרוד כזכות החשובה בלידה, הפגיעה בזכויות אדם האחרות של נשים נהיית בלתי נראית. נשים מהעולם המפותח ומהעולם המתפתח החלו לדבר על מערכות הטיפול שגורמות להן לדה-הומניזציה וטראומה ברגעים שהן הכי חסרות אונים. הן דורשות הכרה בזכויותיהן – לא רק שתהייה להן גישה לטיפול רפואי ולשרוד את הלידה, אלא הן דורשות את זכויותיהן לאוטונומיה עם הסכמה מודעת או סירוב, לפרטיות, ליחס מכבד, לטיפול ללא אלימות וללא הפליה בזמן הלידה. במסגרת זכויות אדם, מדובר בנשים שלא ביקשו מהצוות המטפל לתת להן טיפול אישי וללא אלימות, אלא נדרש מהמדינה לאכוף את זכויות אדם של נשים כזכויות משפטיות שצריך לכבד במדיניות ובפועל. במדינות מסוימות, קבוצות של נשים העבירו חוקים המכירים בניצול נשים בזמן לידה כאלימות מיילדותית, והביאו לפעולות משפטיות בהן תארו את חוויותיהן במונחים אלו. ראוי לציין שבמערכות בריאות שבהן נשים העבירה חוקים נגד אלימות מיילדותית הם אלו עם שיעורי ניתוחים קיסריים הכי גבוהים בעולם, כמו מרכז ודרום אמריקה.

המגפה העולמית של הניתוחים הקיסריים היא, כשלעצמה, סוג של אלימות מיילדותית. בהרבה ערים ומדינות בעולם המתפתח והמפותח, נשים שיכולות לגשת לטיפול רפואי נשחקות בקווי ייצור של ניתוחים קיסריים, בעוד שנשים מקהילות מוחלשות מאותה אומה נותרות למות ממוות שניתן למנוע. האם זהו שיוון? הדיווחים בתקשורת, בנושא מגפת הניתוחים הקיסריים, לעתים קרובות טוענים כי נשים רוצות את כל הניתוחים האלו. מחקרים מראים כי זה לא נכון. נשים רוצות לידה בריאה, והן רוצות לדעת שמערכת הבריאות תפגוש אותם בצרכיהן, שניתוחים הם זמינים שמקרה הצורך, אבל שיתמכו בהן בלידה וגינלית אם אין צורך בניתוח. מחקרים כלכליים בכל רחבי העולם מקשרים בין תמריצים כספיים של הצוות המטפל ונוחות בלוחות זמנים לעליה המסיבית של לידות קיסריות. הכסף שמערכות הבריאות מבזבזות על לידות קיסריות של תינוקות בריאים של נשים בריאות יכול להיות מופנה לנשים מוחלשות ולסגירת פערים בבריאות הפוריות.

חוסר הכבוד וההתעללות בנשים יולדות ודור הילדים שנולדים בניתוחים, הם בעיות זכויות אדם לא פשוטות. הזכות ליחס מכבד ובלתי אלים בלידה היא לא בקשה ל"חווית לידה חיובית". להתייחס לבעיות אלו במונחים של "חווית לידה" עלול להפוך אותן לטריוויאליות, ויוצרת דיכוטומיה שקרית בין "חווית" הטיפול, על מול בריאות ובטיחות. הבעיות אשר אנו מדברים אליהן כאן, הן למעשה, על בריאות ובטיחות, והן עניין של חיים ומוות.
כמו ששיעור הניתוחים הקיסריים עוברים את ה-50% ומתקרבים ל-100% בהרבה מקומות בעולם, כך התנועה העולמית למען בריאות וזכויות האישה צריכה לשאול, מתי אנחנו נקום ונומר, לא עוד? למה אנחנו נותנות לזה לקרות לעצמנו ולתינוקות שלנו? למה אנחנו נותנות לזה לקרות זו לזו? איך תחום הטיפול המיילדותי יכול היה להראות אם טיפול זה היה מכיר לא רק בזכות האישה לשרוד את הלידה, אלא בספקטרום המלא של זכויות אדם שיש לכל אישה ושהיא נושאה אתה לתוך הלידה? איך זה היה נראה אם כל אישה הייתה מרגישה בטוחה, והייתה נמצאת במקום בטוח כאשר היא מביאה את ילדיה לעולם?

*מייסדת ומנהלת זכויות אדם בלידה, הרמין הייס-קליין, נשאה את נאומה ב-Women Delivery 2016 במסגרת המושב על "“Compassionate and People-Centered Care: Why We Need It"

לנאום באנגלית ולאתר הארגון

 

שיתוף

טראומה ופוסט טראומה אצל מיילדות

ארגון המיילדות בישראל ערך מחקר שהתמקד במיילדות עצמן. המחקר התמקד באירועים שמוגדרים על ידי המיילדות כאירועים טעוני עקה, ובדק כיצד המיילדות מתמודדות עם אירועים אלו.
המחקר הוא מחקר איכותני שבמהלכו רואיינו שמונה עשרה מיילדות משישה בתי חולים שונים בארץ. הראיונות היו ראיונות עומק מובנים בחלקם, ובמהלכם התבקשו המיילדות לספר על אירועי עקה שבהם נתקלו במסגרת עבודתן, על הרגשות שעוררו בהן, דרכי ההתמודדות שהפעילו וההשפעה שהייתה לאירועים אלו על חייהן האישיים והמקצועיים. בניתוח הממצאים זוהו שני תחומים עיקריים: תגובות למצבי עקה והתמודדות עם מצבים אלו.
תוצאות המחקר הראו שמצבי עקה משפיעים על הזהות האישית והמקצועית של המיילדות, וכדי לסייע להן להתמודד בצורה טובה עם הרגשות וההשלכות של אירועים אלו, יש צורך במתן תמיכה, הן על ידי עמיתים והן על ידי ממונים, וכן יש מקום להדרכה ובקרה מקצועיים ומובנים כדי להפוך את הטיפול במצבי עקה במיילדות לחלק בלתי נפרד מהעשייה המחלקתית.

דברים אלו מתוך גליון מס' 75 של Israeli journal of Ob/Gyn, לסיכום המחקר (עברית) מתוך המגזין.

למחקר המלא של ד"ר הלפרין, ד"ר גולדבלט ואחרים (אנגלית)

כאב23-1

התמונה מתוך גליון 75 של Israeli journal of Ob/Gyn

שיתוף

טראומה בלידה – זיהוי, טיפול והחלמה

אנו מאמינות שאימא ותינוק בריאים הם אימא ותינוק בריאים בגוף ובנפש
הנה כמה כלים כדי לשבור את השתיקה סביב טראומה ואלימות מיילדותית

זיהוי טראומה מיילדותית

רוב האנשים חווים טראומה לפחות פעם אחת בחייהם. אף על פי שכל אישה יכולה לחוות לידה טראומטית, הסיכון גבוה יותר כשמדובר בנשים עם היסטוריה של התעללות מינית בילדות, אונס או טראומה אחרת. לידה היא חוויה טראומטית ב-25% מתוך כלל הלידות. ל8% מהנשים הללו יש סימפטומים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), על פי מחקרה של שלומי-פולצ'ק (2014).

דעי שאת לא לבד.

לפעמים הגורם לחוויה הטראומטית הוא מקרה חירום רפואי או פציעה קשה, אך במקרים מסוימים לידה שנראית "רגילה", עם אימא ותינוק בריאים פיזית, מסווה בעצם אישה יולדת שהרגישה טראומה במשך או אחרי הלידה. נשים המגיעות ל"נשים קוראות ללדת" ולארגונים ועמותות ברחבי העולם העוסקים בזכויות הנשים היולדות עם הטראומה שחוו, מעידות על כך שלרוב הטראומה נובעת מהאופן שבו התייחסו אליהן במשך הלידה (חוסר כבוד לגופן ולהחלטותיהן) ולאו דווקא מהנסיבות הרפואיות הקשורות ללידה.
"טראומה בלידה היא בעיני המתבונן," מסבירה שריל טטנו בק (Beck), מרצה לסיעוד ומומחית בתחום לידות טראומטיות. היא מציינת שזה לא נדיר שאותה לידה נתפסת כרגילה מבחינת הצוות הרפואי וכטראומטית ליולדת. כפי שיולדת אחת הסבירה על לידתה: " נראיתי בסדר בגלל האפידורל, אבל הגעתי למקום מאוד שחור מבפנים, עם פלאשבקים. מתתי מפחד אבל אף אחד לא ידע את זה. עכשיו כשאני שוב בהיריון, אני בחרדות."

יש לאירוע סיכון גבוה יותר להיחוות כטראומטי כאשר:
• הוא לא צפוי
• הרגשת חוסר יכולת למנוע אותו
• היית נסערת מאוד בגללו
• אינך יכולה להפסיק לחשוב עליו, או
• אינך מסוגלת להיזכר בו

טראומה בלידה יכולה להשפיע לא רק על האישה היולדת. רוב הנתונים על טראומה בלידה מדברים על האם כמי שסובלת, אבל היום גם האב והמלווים האחרים מוכרים כמושפעים מטראומת הלידה. מבחינת אנשים רבים הפן המפחיד או מסכן החיים של הלידה הוא הגורם לטראומה, ואילו מבחינת אחרים זה יכול להיות פן אחר של הלידה כגון איבוד שליטה, חוסר הסכמה עם הליך רפואי או ההתנהגות של האנשים המעורבים.

הסימפטומים הרגשיים, הפסיכולוגים והפיזיים של טראומה כוללים:
• הלם
• כעס
• הכחשה וחוסר אמון
• חוסר תחושות רגשיות
• בדידות חברתית
• מחשבות טורדניות של האירוע
• פלאשבקים
• אשמה
• בושה
• עצב
• קושי בריכוז ו/או בעיות זיכרון
• חרדה, עצבנות או דריכות
• דופק מואץ
• חוסר תחושה, הרחקת אנשים
• נדודי שינה וסיוטים
• כאבי שרירים
• קשיים מיניים
• עייפות
• מתח שרירי

המשימה שלנו ב"נשים קוראות ללדת" היא לתת מידע, לתמוך ולאפשר. אנחנו מאמינות שכל אישה צריכה לקבל את ההחלטות שלה לגבי הצרכים שלה. כאשר אנחנו מתמודדות עם טראומה, לפעמים הדברים נראים הרי גורל וקשה לדעת מאיפה להתחיל.
הדאגה לעצמך היא חיונית. טיפול בעצמך אולי לא בסדר העדיפויות שלך, אך זו הזדמנות בשבילך לזהות איזה תחום בחייך זקוק לתשומת לב מידית. התחילי משם. לפעמים קשה לשים את עצמך בעדיפות ראשונה, אבל זהו צעד חשוב בדרך להחלמה ולשמירה על בריאותך. ככל שתקבלי עזרה מתאימה מהר יותר, כך גם ישתפרו סיכויי ההחלמה שלך בזמן קצר ככל האפשר.

לעדות על יחס בלתי הולם והפרת זכויות בלידה
לקו ליולדת – קו סיוע לנפגעות בהליכי הריון ולידה

מידע חשוב לאימהות

אם הייתה לך לידה קשה או טראומטית, חיוני שתקחי לעצמך את הזמן לבחון איך מרגישה כלפי חווית הלידה שלך ושתתני תשומת לב לסוגיות שדורשות אותה.
לטראומה מיילדותית יש אפקט דומינו אצל האישה. אבות ובני זוג גם יכולים לחוות טראומה מלידה קשה. מחקרים מראים שתומכי אישה בלידה (במיוחד דולות ומיילדות) חוות לעיתים קרובות טראומה משנית. טראומה מסוג זה יכולה להשפיע על הזוגיות ועל התא המשפחתי. בנוסף, מחקרים באפיגנטיקה מעידים שאישה יכולה להעביר את הטראומה לתינוק ברחמה.
מאוד חשוב לזכור שלכל אישה יש תגובה הייחודית לה לטראומה וגם לתהליך ההחלמה. אין צורה נכונה להתקדם בתהליך ההחלמה, ועל כל אחת למצוא את הדרך שלה. לפעמים נדרשים חודשים או שנים כדי לעבד ולקבל את הזכרונות והרגשות הקשורים לטראומה. חשוב למצוא איש מקצוע או קבוצת תמיכה שיכולה לתמוך בך בתהליך ההחלמה, וחשוב מכך שתהיי סבלנית ואוהבת עם עצמך. תני לעצמך זמן להתאים את עצמך לתהליך ההחלמה בדרך שלך.
הרבה נשים שנושאות טראומה מהלידה אינן סובלות מכל תשעת הסימפטומים הנדרשים לאבחון PTSD, אבל הן סובלות מטראומה. לא משנה איפה את נמצאת בספקטרום, מגיע לך איזון, בריאות והגשמה בחווית האימהות.

החלמה מטראומה

ישנן דרכים רבות שבהן אפשר לעזור לעצמנו להחלים מטראומות בזמן ובדרך שלנו. כל משפחה עם תינוק שהגיח לעולם מבינה עד כמה תמיכה היא דבר חשוב, אבל כשמדובר במשפחות הנושאות טראומה, תמיכה יכולה לייצר את ההבדל בין הישרדות לשגשוג.

הנה מספר רעיונות שהורים טריים יכולים לשקול בהליך ההחלמה שלהם:

לבקש עזרה – זה אינו סימן לחולשה אלא לאומץ, כאשר מישהו מבקש עזרה בעת הצורך. כדאי לשקול בקשה מחברים או משפחה לניהול רשימת ארוחות שיביאו לכם, כדי לצמצם את המטלות שאתם מתמודדים אתן.
סידור שינה – תשקלו לבקש מחברים או משפחה לבוא לשבוע או שניים לעזור לכם, כדי שתוכלו לישון בלילה. אפשר גם לקחת עזרה של דולה פוסט-פרטום שתתמוך בהתאקלמות של תינוק חדש. שינה היא דבר חיוני למצב הבריאותי והנפשי כדי להחלים אחרי לידה.
עט הקסם – בשביל הרבה אנשים כתיבה ביומן האישי או כדי לחלוק את זה עם אנשים היא סוג של תרפיה. אפשר לשקול לכתוב לרופאה או למיילדת שלך, למקום הלידה, לתומכת הלידה, כדי שהם ידעו מה החוויה שהתקבלה אצלך ומה הרגשות שלך לגבי הלידה, את יכולה להיעזר בקו ליולדת עבור זה. מספר נשים מבקשות את התיק האישי שלהן, משוות את זכרונן עם הכתוב וממלאות לעיתים פערים בזמן או בתקשורת. לפעמים זה עוזר, לפעמים זה חסר משקל ולפעמים זה מערער. זוהי בחירה של כל אישה אם יהיה זה צעד נכון מבחינתה בתהליך ההחלמה.
לפעול – אם את מרגישה צורך לעשות יותר, את יכולה להגיש תלונה במילוי דף זה ו/או לפנות לקו ליולדת. על פי חומרת המקרה, כדאי לשקול אפשרות של הגשת תביעה, אם כי זה יכול להיות תהליך ארוך ומייגע.
לדבר – לדבר עם חברים ומשפחה תומכים על הרגשות שלך, למצוא קבוצה תומכת של נשים עם לידות טראומטיות, ללמוד על פוסט טראומה, דיכאון אחרי לידה ועל חרדות.
ללמוד ממומחיות – לדבר עם נשות מקצוע תומכות שיכולות לעזור לך להבין מה קרה בלידה.
ריפוי עצמי – לתרגל באופן עקבי טכניקות הרפייה, להפחית את רמת הלחץ והחרדה ולנסות להקפיד על שעות שינה מספקות.
סימני מתח – לפעמים נשים עם רקע של טראומה מתעלמות מהרגשות ותחושות גופניות, ולא מבינות שחלק מהתופעות הן בעצם תגובה ללחץ. היכרות עם סימני האזהרה יכולה לעזור בזיהוי ולמנוע התמוטטות.
יום יום – אין זמן מוקצב להחלמה, וחלק מהתהליך כולל גם "כשלונות". ההחלמה אינה תהליך לינארי רציף. כדאי להיות מודעות לכך שיש גם "נסיגות", להכיר בהן ובכך שהן חלק מהדרך ולבקש תמיכה כדי להמשיך. כולנו מועדות ונופלות. תמיכה ראויה יכולה לסייע לנו לקום ולהמשיך ללכת.

זכרי, את לא לבד ולא צריכה להיות לבד.

הטקסט מתורגם בתרגום חופשי מהאתר של תנועת "Improving Birth" האמריקאית

שיתוף

עדות לידה – חתך חיץ ללא הסכמה

"המיילדת אומרת שחייבים לחתוך, שהוא יתקע או שאני אקרע לגמרי. היא מתכוננת לחתוך. אני צורחת לה "לאאא!!!"
*****************

אלפי נשים, נחתכות על-ידי מיילדות ורופאים בלידה מדי שנה בישראל.
פעמים רבות החיתוך נעשה מבלי לקבל הסכמה של היולדת, ולעיתים אף מבלי לידע אותה טרם החיתוך.
מדובר במעשה טראומטי ומכאיב, מדובר בהפרה בוטה של הזכות של כל אישה על גופה.
לפי חוק זכויות המטופל, סעיף 13: ״לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת"

הנה סיפור אחד מיני רבים שהגיעו אלינו, על תופעת חיתוך יזום ללא הסכמת היולדת.

** ** ** ** ** ** ** ** ** ** ** **
עדות לידה, אסף הרופא

שבוע 38 – זו הייתה הלידה הראשונה שלנו.

חודש תשיעי – יום לפני ערב פסח, שש בבוקר ירידת מים בטיפטופים. אני מעירה את בעלי ואומרת לו שנראה לי שהגיע הזמן. הוא קם במהירות ואני מתארגנת לי בסבבה. בינתיים מתזמנת כל 10 דקות ציר, כואב אבל נסבל. קצת לפני 15 אנחנו באוטו מרופד במגבות בדרך לאסף הרופא. כל 8 דקות ציר. פקקים. פקקים ארוכים.

מגיעים לבית החולים, נכנסים לקבלה – תמלאו פרטים, תעשי בדיקת שתן, חוקן, וכמובן, מוניטור. רק כמה דקות. תשכבי, פתיחה 4 – הולכים לחדר לידה, מבקשת להתקלח. נועלת את עצמי במקלחת והמים החמים מרגיעים כל ציר בצורה מושלמת! המיילדת צורחת עליי לצאת, שהתינוק לא יצא לי שם… "אפידורל?" היא שואלת. עוד כמה כואב זה יכול להיות?

עולה למיטה, פתיחה מלאה, מבקשת ללדת בכריעה, או על שש, המיילדת מסרבת בטענה שהתינוק יפול והיא לא תוכל לתפוס אותו. כואב לי. אין לי כוח להתווכח, ורוצה לשמור על אוירה חיובית. שוכבת.

״אוטוטו״ היא אומרת לי להתכונן ללחוץ, מרגישה את הצירי לחץ. הם חזקים אבל קצרים, הראש כמעט בחוץ.
ירידות בדופק. היא רוצה לחתוך, אני מתחננת שלא, ומבטיחה ללחוץ חזק יותר, היא עושה לי עיסוי עם שמן שמרגיש ממש רע וכואב לי. לוחצת את נשמתי, אבל מרגישה שהשכיבה פועלת לרעתי. היא אומרת שחייבים לחתוך, שהוא יתקע או שאני אקרע לגמרי.
היא מתכוננת לחתוך. אני צורחת לה "לאאא!!!"
היא אומרת שאני לא ארגיש את זה כי היא תחתוך באמצע ציר וזה לא יכאב. מתפללת שלא יגיע ציר, אני הולכת להרגיש איך חותכים אותי באזור הכי רגיש ללא הרדמה!
אני שומעת אותה מדברת עם מיילדת צעירה מגרמניה ומסבירה לה איך חותכים בישראל באלכסון ואני שומעת כל מילה. הבנתי, אני הולכת להיות דוגמנית לסטודנטית הזו.
הסטרס עולה, הציר מגיע ואיתו המספריים.

הרגשתי ה-כ-ו-ל!
אפילו שמעתי את רעש החיתוך.
הצמרמורת עדיין עוברת בי כשאני נזכרת.

היא מדריכה אותי ללחוץ גם בלי ציר כמה שאני יכולה, כבר רואים את הראש: "יש לו שיער!" היא אומרת לי שזה אוטוטו נגמר ואני לא מאמינה, היא לוקחת לי את היד ושמה על ראשו, זה נותן לי כוח ואני לוחצת! הכי חזק שיכולתי!

10:56 הוא בחוץ! אני בשוק!

כבר לא כואב כלום. היא שמה לי אותו על הבטן.
המיילדת מכינה את בעלי לחתוך את חבל הטבור, אני מבקשת לחכות. היא אומרת משהו מפחיד על עודף דם ואני, אחרי לידה, מלאת אנרגיה ובו זמנית חסרת כוחות לויכוחים. אומרת לה רק עוד קצת. בעלי חותך את החבל. לוקחים אותו מיד לשקילה, עוטפים אותו ומביאים אותו לבעלי.
לוחצים לי חזק על הבטן שתצא השליה, היא יוצאת, זה כואב, אני מרגישה את החתך. כולי דם ומקוניום שיצא ממנו ממש כשהגיח לעולם.
מים עם סבון רותחים! רותחים!!! נשפכים עליי כאילו אני חפץ דומם ללא רגש.

הרופאה מגיעה לתפור. צעירה, רצינית, מרגישה שאני האישה המיליון שהיא רואה בשעה האחרונה. אין חיוך, אין זמן להסברים. אמרתי לה שתתן לי שניה כי הכול שורף שם. היא ממש התעצבנה שאני לא היחידה ושאין לה זמן לחכות.
אני רק עוד גוש בשר שקרעו אותו, ועכשיו צריך לתפור ולתקן. היא מזריקה לי חומר הרדמה מקומי.

נפלא, אפשר לנשום.

** ** ** ** ** ** ** ** ** ** ** **

זכותך לבחור אם את מעוניינת בחיתוך יזום של איבר מינך – זה הגוף שלך!
זכותך להיות קודם כל מיודעת על ההליך בטרם יבוצע, ולא פחות מכך זכותך לסרב.
זכותך לדרוש, אם כבר הסכמת לחיתוך, שיבוצע תחת הרדמה (אפידורלית או מקומית)
אם סרבת לחיתוך, ונחתכת בכל זאת – זאת תקיפה, וזה מנוגד לחוק. (לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין)

להסבר אודות זכותך להסכמה מדעת — > http://bit.ly/1SzrwRV

האם ידעתן שרבים מהרופאים והמיילדות מאמינים שאין צורך לבקש את הסכמת היולדת לביצוע החתך?
האם ידעתן שבחלק מבתי הספר למיילדות אפילו לא מלמדים שחתך ללא הסכמה הינו תקיפה?

** ** ** ** ** ** ** ** ** ** ** **

משנת 1900, עם מעבר הלידה לבית החולים, סברו הרופאים שהטכנולוגיה עדיפה על הליכים טבעיים והחלו לבצע חיתוך של איבר המין באופן כמעט אוטומטי. בעבר האמינו שהחיתוך מגן מפני נזק ברצפת האגן ומפני קרעים בפי הטבעת.

הנה מחקר שנעשה בסורוקה בשנת 2012 ובדק 160,000 לידות ומצא כי החיתוך עצמו אינו מקטין את הסיכון לקרע. ולמעשה אפילו מעלה באופן מובהק את הסיכון לקרעים בדרגה 3-4 (קרעים בדרגה חמורה יותר) הדבר נכון גם במקרים של לידה מכשירנית (למחקר –>http://1.usa.gov/1OyvPcg)
בעקבות המחקר הזה אחוז האפיזיוטומי בסורוקה ירד ממעל 30% למתחת ל 5%.

איך יכול להיות שמערכת הבריאות שלנו מכירה את המחקר הזה ואף בית חולים חוץ מסורוקה לא מיישם אותו?

מחקרים אחרים מראים כי ההחלמה מחיתוך יזום ארוכה יותר מאשר מקרעים ספונטניים.

**ארגון הבריאות העולמי** קבע כי רף החיתוכים היזומים יעמוד על מקסימום עשרה אחוזים, וזה באמת שעור החתכים היזומים באירופה. בארה"ב הוציא ארגון הגינקולוגים הוראה לבצע חיתוך במצבים קריטיים לאם ולתינוק בלבד. (http://bit.ly/1SzpXTM)
בישראל, כפי שאפשר לראות בתמונה, הממוצע גבוה בהרבה.

שימו לב שישנם בתי חולים (ביניהם מאיר ואיכילוב) שאינם מדווחים על הסטטיסטיקות שלהם
מה הם מסתירים?
זכותנו לדעת מה נהוג בבית החולים אליו אנחנו ניגשות ללדת.

למרות שמחקרים מצאו כי קומפרסים חמים מורידים את אחוז הקרעים החמורים, הנושא כלל לא נלמד בבתי הספר למיילדות בארץ. (http://bit.ly/1PqFC1g)

אנחנו יודעות שבמקרים קיצונים של מצוקת עובר אכן יש אינדיקציה לביצוע חתך.
יש לשמור את המספריים למקרים אלו בלבד

בנוסף , נהוג בארץ בכל לידת ואקום לבצע חתך, זאת למרות שאפילו נייר העמדה הישראלי בנושא מציין כי אין חובה לחתוך בעת ביצוע ואקום.http://bit.ly/1ZETDy5

** ** ** ** ** ** ** ** ** ** ** **

האם חתכו אותך במהלך הלידה? האם הודיעו לך מראש על כך?
ביקשו את רשותך? האם נתת את הסכמתך לביצוע החיתוך?
האם הובהר לך שזכותך לסרב? האם דרשת הרדמה מקומית ולא נענו לדרישתך?

כתבי לנו בתגובות על החוויה שלך בלידה, זה חשוב לנו וחשוב ליולדות אחרות ללמוד מניסיונכן.

** ** ** ** ** ** ** ** ** ** ** **
בנוסף, נודה לך מאוד אם תוכלי למלא את הטופס הבא:
http://bit.ly/1N9TknL
תיעוד המקרים יסייע לנו להראות לבתי החולים ומשרד הבריאות את היקף התופעה ולהביא לשינוי ממשי

** ** ** ** ** ** ** ** ** ** ** **
הפוסט המקורי פורסם בעמוד הפייסבוק שלנו ב21.1.16 ונשים רבות שיתפו במקרים דומים:
http://bit.ly/1XxRjcp

12508976_961647283923254_3036711104937716254_n

 

 

שיתוף

סיכום המחקר על טיפול לא ראוי בנשים יולדות בעולם

ancsa 005The Mistreatment of Women during Childbirth in Health Facilities Globally: A Mixed-Methods Systematic Review

למחקר המלא: http://journals.plos.org/plosmedicine/article?id=10.1371%2Fjournal.pmed.1001847

א. המאמר מצא שעל פי מידע אמין מחמש ארצות, בעיקר כאלו מפותחות ומערביות, נשים אוימו בכך שתינוקותיהן יקבלו טיפול לא טוב או שתוצאת הלידה תהיה לא טובה, ושזו תהיה תוצאה של התנהגותן תוך כדי הלידה. זה כלל גם איים באלימות אם האישה לא תמלא את הנחיות הצוות הרפואי, ואיומים במניעת טיפול רפואי. נשים אחרות דיווחו על כך שהואשמו במצב הבריאותי הגרוע שלהן \ של תינוקיהן.

ב. המאמר מצא על פי מידע אמין מעשר ארצות מכל רחבי העולם ורמות סוציואקונומיות שונות נשים דיווחו שהן חשו מופלות לרעה בשל מוצאן האתני או הגזעי.הן חשו זאת לכל אורך הלידה וזה השפיע על איכות הטיפול שקיבלו. זה גרם להן לרוב לחוש תחושת זרות (alienation) אל מול הצוות הרפואי. מהגרות ופליטות קיבלו טיפול לא מכבד (disrespectful) באופן קיצוני, ולעיתים גם נדרשו לשלם מחירים גבוהים יותר או שוחד. זה כולל נשים סומליות שעברו ברית מילה נקבית בקנדה, נשות רומה בבלקן, ופליטות אפריקאיות בדרום אפריקה.

ג. על פי מידע אמין מ13 ארצות (אבל יותר באפריקה), נשים ממעמד סוציואקונומי נמוך דיווחו שהן מופלות לרעה בשל כך. הן האמינו שהן קיבלו טיפול גרוע יותר והוזנחו בשל היותן עניות ולא מסוגות לשלם על שירותים או לשלם שוחד. הן הרגישו שהצוות הרפואי השפיל אותן בשל עוניין, חוסר היכולת שלהן לקרוא ולכתוב, או על מגוריהן בשכונות עוני או אזורים גפריים. במדינות אפריקאיות מסוימות זה היה תמריץ משמעותי מהימנעות להגעה חוזרת למתקנים רפואיים.

ד. מידע אמין מחמש ארצות (לא באזור או רמת הכנסה ספציפיים) הראה שנשים דיווחו על בדיקות וגינליות תכופות וכואבות תוך כדי הלידה. הן בראו את מספר הבדיקות שהן קיבלו כעודפות שלא לצורך וכפוגעות בערכן כאדם (dehumanizing). במרים מסוימים בדיקות וגינליות בוצעו בסביבה לא פרטית, ולעיתים קרובות נשים לא הסכימו לביצוע הבדיקה.

ה. מידע אמין מתשע מדינות – נשים דיווחו על סירוב של הצוות רפואי לסייע בהקלת כאב, ושתרופות מורידות כאב לא היו זמינות להן תוך כדי הלידה. הליכים כירוררגיים כגון חתך חץ בוצעו לעיתים ללא כל משכך כאבים. באזורים נטולי משאבים, זה קרה לרוב בשל חוסרים במלאי או בשל חוסר יכולת של המטופלת לשלם. במדינות עשירות נשים דיווחו שלא הוצעו להן משככי כאבים או שסורבו כאשר ביקשו כאלה.

ו. מידע אמין מ21 מדינות, 33 מחקרים, בכל רחבי העולם וברמות הכנסה שונות – נשים דייוחו לעיתים קרובות על עיכובים ארוכים בקבלת טיפול, ובצוות רפואי שלא הקדיש להן תשומת לב (inattentive), ושהזניח נשים תוך כדי לידה. נשים דיווחו שחשו לבד, שמתעלמים מהם ושהן ננטשו תוך שהייתן במתקן הרפואי, ושהרגישו שבקשותיהן לעזרה או תשומת לב מהצוות הרפואי נתפסו כעול על הצוות (an imposition). נשים רבות דיווחו על זמני המתנה ארוכים לפני שראו צוות רפואי או לפני שקיבלו טיפול רפואי. תחושות אלו של הזנחה (neglect) ונטישה (abandonment) היוו חסם עיקרי לטיפול רפואי עתיד במדית נמוכות הכנסה, שכן נשים העדיפו סביבה תומכת, אותה הן יכלו לקבל ממיילדות מסורתיות.

ז. מידע אמין מ22 מדינות מכל רחבי העולם ב28 מחקרים הראה שנשים הציגו קשיי תקשורת בין הצוות ברפואי והן עצמן כמשאירים אותם בחשכה (“In the dark”) לגבי הטיפול שלהן במהלך הלידה. נשים חשו חוסר שביעות רצון מהמידע וההסברים שסופקו להם על ידי הצוות הרפואי לגבי הטיפול שלהן והאמינו שהצוות הרפואי היה יותר מעוניין בלגרום להן לציית להנחיות שלהם מאשר לאפשר לנשים לשאול שאלות לגבי ההליכים שעומדים לבצע בהן. זה גרם לנשים להרגיש מרוחקים מהצוות הרפואי, לפחד מההליכים, ולהרגיש שהן לא משתתפות פעילות בחווית הלידה שלהם. נשים בבריטניה, ברזיל והרפובילקה הדומניקנית האמינו שהצוות הרפואי נמנע באופן פעיל מהעברת מידע למטופלות ותיארו את הצוות הרפואי כלא קשוב (unresponsive) לצרכי המטופלות.

ח. מידע מ21 מדינות מכל העולם ב26 מחקרים, אבל יותר בולט באפריקה – נשים דיווחו חוסר בטיפול תומך (supportive care) בזמן הלידה שלהם במתקן רפואי, ותפסו את הטיפול על ידי הצוות הרפואי כמכני, ונעדר נחמה (comfort) ודרך ארץ (courtesy). נשים חשו שהן לא קיבלו את הזמן ותשומת הלב מהצוות הרפואי על מנת שירגישו נתמכות ומטופלות באופן מספק. הן הרגישו שהצוות היה לא רגיש לצרכיהן, מה שהפך אותן לחסרות ביטחון, חרדתיות, ולבד. נשים רבות חשו שלידה במתקן רפואי יבטח תוצאות טיפול חיוביות עבורן ועבור תינוקיהן. אבל למרות שהן לרוב הרגישו שקיבלו טיפול טוב באופן טכני, החוויה שלהן נפגמה על ידי התחושה שהן לא נתמכות רגשית. נשים הרגישו שהן קיבלו טיפול כחלק ממערכת (systemized), מכני, וכזה שהתרכז לחלוטין בתוצאות טכניות ולא בטיפול תומך הכולל תקשורת רגישה ומגע עדין.
ט. מידע מ8 מדינות, כולן אך ורק כאלו עם הכנסה גבוהה או בינונית, דיבר על החפצה של נשים. נשים דיווחו שהפשיטו את כבודן (stripped of their dignity) במהלך הלידה בשל החפצה של גופן על ידי הצוות הרפואי. הן התנגדו לחשיפת גופיהן למספר רב של בעלי נתפקידים רפואים, ולפעמים אף בפני קבוצות גדולות של סטודנטים.

י. מידע מ11 מדינות מכל רחבי העולם – נשים דיווחו על חוסר בפרטיות באגפי הלידה וההתאוששות, ובאופן ספציפי בעת בדיקות וגינליות ובטניות. נשים נחשפו לחולים אחרים, משפחותיהם, ועובדי צוות רפואי.

יא. עובדי צוות רפואי שנדגמו במחקרים השונים דיווחו כיצד הסמכות ההיררכית במערכות הבריאות נתנה לגיטימציה לשליתה של הצוות הרפואי על פני נשים במהלך הלידה. אנשי צוות האמינו שהם יכולים להשתמש באמצעים קיצוניים או כופים (coercive) כדי לקבל שיתוף פעולה (compliance) מצד נשים. חלק מאנשי הצוות האמינו שהם לא מחויבים לספק טיפול לנשים שאינן משתפות פעולה (noncompliant). באופן כללי אנשי הצוות הרפואי קיבלו את הטיפול הגרוע בנשים כנורמה.

יב. אחיות-מיילדות הצדיקו את הטיפול הלקוי (mistreatment) בנשים על ידי הטענה שהן מנסות להבטיח תוצאה בטיחותית לאמהות ולתינוקות, ותירצו את השכיחות של התעללות פיזית כ"הכרח" על מנת להבטיח שיתוף פעולה (compliance) ותוצאות בטוחות, תוך שהן מאמינות שהן "forced by circumstances".

שיתוף